ידיים ליד המים,
סטודיו שמקשיב.
כישוף
אביגיל בלוז חיה בין הים לסטודיו. כל יצירת כישוף מתחילה במקטע חוף שקט בישראל — צדף שהמים החליקו, גזר עץ סחף, אבן בצבע דמדומים — וסופה קמע שמעוצב להיענד קרוב לגוף.
מלאכה שקדמה לסטודיו.
אביגיל גדלה בין המדבר לים התיכון — קיצים באילת, אחר־צהריים בתל אביב, וטיולים ארוכים שבהם אספה את מה שהים בחר להניח. כישוף התחיל כהרגל לפני שהפך לשם: כיסים מלאים צדפים ואבנים, שולחן מטבח שהפך לדוכן עבודה.
קמע, בעיניה, אינו קישוט. הוא עצם קטן שזוכר מקום — ומאפשר למי שעונדת אותו לזכור גם משהו משלה. כל יצירה היא אחת ויחידה כי החומר הוא אחד ויחיד. הצדף הזה נשטף לכאן רק פעם אחת.
הסטודיו שקט. העבודה נעשית לאט, לעיתים קרובות בידיים, לעיתים קרובות בלילה. כל יצירה נושאת איתה פתק קטן שמספר היכן נאספו חומריה. הפתק נוסע עם הקמע אל ביתו החדש.
קמעות עבודת יד, מצאו את דרכן מהים.
כמה רגעים מהסטודיו.
לחצו על צד שמאל או ימין של הסרטון כדי להחליק בין החדרים — שולחן העבודה, קיר הצדפים, אור אחר־הצהריים הארוך.
מקו המים עד יד שעונדת.
איסוף
אביגיל הולכת לאורך החוף בשפל — ים תיכון, ים סוף — ומקשיבה למה שהים בחר להשאיר.
הקשבה
כל צדף וכל פיסת עץ סחף ממתינים זמן מה בסטודיו לפני שהם מחליטים למה הם רוצים להפוך.
עיצוב
חוט, תיל וכסף נעבדים בידיים, לאט. אין שני קמעות שחולקים אותו עיצוב; החומר מוביל.
שליחה
כשהקמע מוכן, הוא יוצא עטוף בפשתן — עם פתק קטן המספר היכן נאספו חומריו.